גילוי שזירה המושרית על ידי כבידה אינו מהווה הוכחה בלתי תלויה בתאוריה לכך ששדה הכבידה אינו קלאסי. זוהי מסקנתו של מאמר חדש ב-Physical Review D, שפורסם ב-19 באוקטובר 2026. בעבר סברו כי עצם העובדה ששני גופים מסיביים נשזרים דרך הכבידה מעידה באופן אוטומטי על אופיו הקוונטי של השדה, אך כעת ודאות זו מעורערת.
מחברי המאמר מנתחים את מה שמכונה משפטי ה-no-go, שלכאורה אוסרים על כבידה קלאסית ליצור שזירה. מתברר שמשפטים אלה נשענים על הנחה בדבר לוקליות של האינטראקציות, הנחה שנראית מלאכותית בהקשר הכבידתי. אפילו אלקטרודינמיקה קוונטית וכבידה קוונטית מופרעת מפרות לוקליות זו באותו מובן. לפיכך, שדה כבידה קלאסי בהחלט יכול להשרות שזירה, אם מוותרים על הדרישה המחמירה ללוקליות.
תארו לעצמכם שני גופים מסיביים בסופרפוזיציה של מיקומים: האינטראקציה הכבידתית ביניהם יוצרת פאזה יחסית, שעשויה להוביל לשזירה. בעבר חשבו שרק שדה קוונטי מסוגל לכך בלי להפר לוקליות. כעת ברור שהסטת פאזה יכולה להיווצר גם בתמונה חצי-קלאסית, שבה השדה נשאר קלאסי, אך האינטראקציה אינה לוקלית לפי קריטריונים אינפורמטיביים.
הדבר משנה את כל האסטרטגיה של מבחני הכבידה הקוונטית. במקום לחפש "אקדח מעשן" בדמות שזירה, יהיה צורך לערוך השוואה כמותית בין תחזיות של מודלים שונים במשטר של כבידה קוונטית באנרגיה נמוכה. יש למדוד לא רק את קיומו של האפקט, אלא את גודלו, את תלותו בפרמטרים ואת הסטיות האפשריות מהציפיות הקלאסיות.
המאמר מדגיש שהחיפוש אחר חתימות אחרות — אי-גאוסיות, רעש גרביטונים, גילוי גרביטונים בודדים או אפקטים תרמודינמיים — נעשה רלוונטי אף יותר. רק מכלול של תצפיות כאלה יאפשר להבחין בין שדה כבידה קוונטי לשדה קלאסי.
התוצאות שפורסמו ב-Physical Review D ב-19 באוקטובר 2026 מראות שהניסיונאים יצטרכו לפתח פרוטוקולים מתוחכמים יותר ולהשוות את הנתונים לחישובים תאורטיים קונקרטיים, ולא להסתמך על סימן איכותי יחיד.
